<h1>השלמה — ביצה</h1>
<h2>דף ג:</h2>
[ביצה ט"ו ע"א] אלא בקשין דאמ' רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא. פי' נמטא לבדין. ופי' גמדא גמוד כלומ' שהוא קשה שריא דקשין אין בהם משום כלאים. ודוקא להציע מתחתיו שאינו אסור אלא מדרבנן אי נמי אפי' ללבוש בכלאים דרבנן כגון שוע או טווי או נוז דכיון דמדרבנן הוא בקשין לא גזור אבל ללבוש בכלאים דאורייתא אפי' בקשין [אסור] כללא דמלתא כל שהוא כלאים דרבנן בקשין לא גזור וכל שהוא מן התורה לא שנא רכין ולא שנא קשין. ממאי דגרסינן בשמעתא קמייתא דערכין [ג' ע"ב] הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראל אי הני לא מחייבי מאן מחייבי כהנים אצטריכא ליה מהו דתימ' הואיל וכתב לא תלבש שעטנז גדילין תעשה לך מאן דאתסר כלאים לגבייהו הוא דמחייב בציצית והני כהני כיון דאשתרו כלאים לגבייהו לא ליחייבו בציצית קמ"ל. ובפרק בא לו כהן גדול בתחלתו [יומא ס"ט ע"א] אמרי' דבגדי כהנה קשין הן ואם כן היכי אשתרי כלאים לגבייהו אפי' (לישב) [ללבוש] נמי שרו אלא לאו ש"מ דכל דבר שהוא מן התורה לא שנא רכין ולא שנא קשין אבל כלאים שאינן אסורים מן התורה כגון להציע תחתיו או לבדין אפי' ללבוש כיון דמדרבנן הוא דאסירא ולאו מדאורייתא שרו בקשין. והא דתנן במסכת כלאים [פ"ט מ"ט] הלבדין אסורין מפני שהן שועין תרגמ' מדרבנן וברכין. והא דתניא בתורת כהנים בפר' קדושים תהיו בגד אין אלא בגד מנין לרבות הלבדין ת"ל שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז אלמא לבדין אסורין מן התורה ההיא אסמכת' בעלמא היא. אי נמי התם כגון שהוא שוע טווי ונוז ואצטריך קרא לרבויי אע"פ שהן קשין. והר"ם במז"ל כתב שהלבדין אסורין מן התורה ודבר תימה הוא שהרי אינן אלא שועין. ונראה לי כי [דעת] הרב ז"ל כיון שעשה מהן בגד והוא גמר עשייתו אע"פ שאינן אלא שועין חשוב הוא כבגד ואסור מן התורה ודמי למאי דאמרי' במס' שבת [ס"ג ע"ב] מנין לארוג כל שהוא טמא מאו בגד וכי אמ' דשוע בלחוד הוא מדרבנן בדבר שלא נגמרה עשייתו שעדיין יש לו לעשות מהן בגד אבל אם גמר עשייתו הוא בשוע לבדו כגון לבדין אסורין מן התורה. גרסי' במסכת נדה [ס"א ע"ב] וכתבה הרב אלפסי ז"ל הכא אמ' מר זוטרא האי מאן דאובד ליה חוטא דכתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי מאי טעמא מדאורייתא שעטנז אמ' רחמנא עד שיהא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה והאי כיון דנתקיה נתקיה. מתקיף לה ר' אשי ואימא או שוע או טווי או נוז והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא. איכא מאן דפריש שוע טווי ונוז שיהיו הצמר והפשתים שועים יחד וטווים יחד ומאי שועים מנפצים כדמתרגמי' על חלקת צואריו על שעיעות צואריה. ונוז פר"ש ז"ל ארוג או מחובר. וקשיא להאי פי' אם אית' דבעי' שועי' וטווי' יחד כלאים בציצי' למאי אצטריכינן רחמנא למשרייה והלא אינן שועין וטווין יחד ואין הפירוק הזה מספיק דקשיא ליה הא דגרסי' במנחות בתחלת פרק התכלת [ל"ט ע"א] אמ' רבא ש"מ קשר העליון דאורייתא דאס"ד דרבנן למאי אצטרך למשרא סדין בציצית פשיט' התוכף תכיפה אחת אינה חיבור אלא לאו ש"מ דאורייתא. משמע מהאי טעמא דתכיפה אחת הא שתי תכיפות חבור אפילו נימא קשר העליון דרבנן ואמאי והא אינן שועין יחד אלא לאו ש"מ דלא בעי' שועין וטוי' יחד. והכי פי' דמלתא שיהא הפשתן והצמר כל אחד ואחד בפני עצמו שוע טווי ואם הפשתן לבדו שוע וטווי והצמר לבדו שוע וטווי ואחר כך יארגם יחד או יחברם בשתי תכיפות זהו כלאים מן התורה אבל כלאים דרבנן שוע או טווי או נוז. וזה הדרך אחז רבי' יעקב ז"ל אלא שהוא מפרש נוז משזר, ולא כפר"ש ז"ל נוז מחבר דאם כן מאי או שוע או טווי או נוז, והלא שוע או טווי אינן כלאים בלא נוז. ועוד קשיא לפר"ש ז"ל הא דגרסי' בנדה האי מאן דאובד ליה חוטא דכתנא בגלימא וכו' דקרי ליה כלאים דרבנן ואמאי האי חוטא שוע וטווי הוא. ואע"ג דאיכא לדחוקי לאוקומיה האי חוטא בשאינו טווי לא מסתברא הכי דודאי סתם חוטא טווי הוא. ומיהו ר"ש ז"ל פי' במסכת נדה שוע יחד טווי יחד וכי תימ' מנין לציצית שיהא משזר דאצטריך קרא למשרא ביה כלאים. בהדיא תניא בספרי בפרש' ויקח קורח פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת טווי ושזור לבן מנין הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור.
